<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האזהרה ק"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ו, הל' תמורה פ"א] הוזהרנו מלהחליף בקדשים וזו היא התמורה, ואמרו ית' [ויקרא כ"ז י'] לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וכבר באה האזהרה מיוחדת במעשר בלבד, והסבה בזה מה שזכרוהו בספרא [תו"כ בחוקותי פרק ט' ה"ד] והוא אמרם מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו כמו שהמעשר קדשי מזבח ולא הותרה תמורתו, כן כל הקדשים שהוזהר על תמורתן באמרו לא יחליפנו, אמנם הוא קדשי מזבח בלבד, והממיר חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זו כי אחר ששם קדש עליו לא יחליפנו כדי שתסתלק ממנו קדושתו. וגם שאם היה יכול להחליפו, אדם חס על ממונו והיה מחליפו בפחות ממנו. ולשתי סבות אלו אמר הכתוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו וגו'. ובאה אזהרה זו מיוחדת במעשר בהמה מפני שהיא קדושה מעצמה, ולא באה האזהרה אלא בקדשי מזבח שהוא ההקדש גמור לכונה שכתבנו.
<h2>דף ג.</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
האזהרה קנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ז, נדרים פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהחליף מה שחייבנו את עצמנו בבטוי ואף על פי שיהיה זה בלא שבועה, כמו שיאמר האדם כשיקרה דבר זה או כשיעשה דבר זה פירות העולם אסורים עלי או פירות מדינה זו או מין אחד מיוחד, כמו שיאמר יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדג או זולת זה, כמו שיאמר אשתי אסורה עלי וכיוצא בזה מן החיובים שנתבאר דמיונם בנדרים יתחייב לקיים הנדר ההוא. ובאה האזהרה מלעבור על זה. והוא אמרו ית' [במדבר ל' ג'] לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש [ספרי במדבר פיס' קנ"ג. ועי' גם מדרש תנאים כ"ג כ"ו] לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ר"ל שיחייב על עצמו דבר ולא יקיימהו. ולשון גמרא שבועות אמרו [כ' ע"ב] קונמות עובר בלא יחל דברו. ובסיפרא [צ"ל ספרי שם] אמרו לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר. ר"ל אם נדר קרבן ולא הקריבהו ועברו עליו שלשה רגלים שהוא חייב משום בל תאחר ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל מה שדומה לקרבן כמו אם ידור לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עשה [פ"ה] ונרחיב עתה ונאמר כי אמרו דבריו חולין, יורה שדבור האדם הוא קדש, ר"ל שבו נבדל משאר בעל חי שהוא חי מדבר מצד שכלו שהוא קדש, ולפיכך יקיים את דברו למען יעמוד על גדרו שהוא חי מדבר. ומה שבא בענין הנדרים צריך שיהיו פיו ולבו שוים, שאז הדבור שלם ואמתי, ר"ל כשהוא במחשבה שהוא בדבור הפנימי.
<h2>דף ג:</h2>
האזהרה ס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"א, רמב"ם הל' שבועות פ"א ה"א—ג'] הוזהרנו מלעבור על שבועת בטוי, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ב] ולא תשבעו בשמי לשקר. ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים אפשר לעשותם ולא לעשותם בלא מניעה תורייתית. וכאשר נשבע על הדבר ההוא שנעשהו או לא נעשהו יתחייב לנו לקיים מה שנשבע עליו. ושם נתבאר משלישי משבועות [כ"א ע"א] ובמסכת תמורה [ג' ע"ב, ורמב"ם שם] גם כן ששבועת שקר היא בטול שבועת בטוי. והוא אמרם [תמורה שם] שבועת שקר היכי דמי, ר"ל איך תהיה שבועת שקר שאין בה מעשה, שזאת היתה כונת המאמר הקדום שם, אי נימא שלא אוכל ואכל התם מעשה מיעבד, אלא דאמר אוכל ולא אכל ההוא מי לקי והא אתמר עלה וכו'. והעובר על אזהרה זו יתחייב מלקות. ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד [תמורה שם]. ושם נתבארו משפטי מצוה זו [מצות עשה ע"ב]. ודע שאמרי בזאת המצוה שהמזיד בה יתחייב מלקות אין מאמרי זה ממה שיורה על שיש שם ענין שחייב עליו מלקות אף על פי שהוא בלא זדון אבל בכל מקום שתשמעני אומר בענין שהוא חייב עליו מלקות בין במה שקדם בין במה שעתיד לבא, דע שהוא לא יתחייב בזה אלא אם כן יהיה מזיד בעדים והתראה. לפי מה שהתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין [פ"א ע"ב]. אמנם השוגג או האנוס או המוטעה אינו חייב בשום פנים מלקות ולא כרת וכל שכן במיתת בית דין, וזה מחוייב בכל המצות ודע זה. ואמנם נבאר בקצת מצות ונאמר אם היה מזיד חייב מלקות או מיתה להיות מחוייב קרבן אם היה שוגג בעון ההוא, כי אין כל עון חייבים על שגגתו קרבן. אבל כל מה שחייבין עליו כרת או מלקות או מיתת בית דין ולא יתחייבו זה אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה היא להבחין בין שוגג למזיד [מכות ו' ע"ב וש"נ] ודע זה העקר ולא תבקש ממני השבתו, ע"כ. כבר בארנו שכונת שבועת שוא ושקר בדבור לא תשא שפירשנו בתחלת זה החלק ולא בשבועת בטוי קרבן בשוגג, מאשר שבועת שקר היא מן החמורות, והקרבן בשוגג בא בעברות החמורות להערה ולכפרה. אמנם בשבועת שוא אעפ"י שהיא חמורה מאד לא בא בו קרבן באשר לא יאמר בו שוגג. כי שבועת שוא היא שבהוציאו הדבר מפיו נשבע לשקר, אבל שקר היא כשעובר על מה שנשבע עליו. ואעפ"י שהכנויין כגון רחום וחנון הן מן השמות הנמחקים כמו שבארנו, לענין שבועה הרי הוא כנשבע בשם המיוחד, כגון שאמר שבועה למי ששמו רחום וחנון. שאחר שה' ית' יתואר בכנוי ההוא כנשבע בשם עצמותו. וכבר בארנו שענש שבועת שוא ושקר הוא שזה כאלו מעלה במחשבתו בטול האלקות. הנשבע בשמים וארץ [סנהדרין ל"ה ע"א] ובשמש וכיוצא בזה, אעפ"י שכונתו למי שבראם, אין זו שבועה להתחייב עליה. וכן הנשבע בנביא או בכתב מכתבי הקדש, ואעפ"י שכונתו למי ששלח הנביא או צוה הכתב אין זו שבועה. והכונה בזה שאינו חייב בשבועה אלא אם כן הוציא בפיו אחד מן השמות או מן הכנויים. וכן אינו חל עליו שבועה כמו שאוסר עליו דבר בשבועה וכיוצא בזה, אלא אם כן יהיה פיו ולבו שוין בשבועה [שבועות ל"ו ע"א]. אבל אם גמר בלבו ולא הוציא בפיו או הוציא בפיו ולא גמר בלבו אינה שבועה. הכונה בזה שאין הדבור שלם אלא אם כן היה במחשבתו ובטא אותו בשפתיו, אבל המחשבה בלתי הבטוי איננה דבור, וכן הבטוי בלתי מחשבת הלב, וזה מבואר. ומי שהשביעוהו אחרים אפילו השביעו גוי וענה אמן או אמר הין [שם כ"ט ע"ב]. הרי זה כמי שהוציא השבועה מפיו, שאמן הוא הין כולל כל מה שהשביעו חברו כאלו הוא הוציאו מפיו.
המצוה ט"ו לישבע בשמו [סהמ"צ לר"מ עשה ז'] שנאמר ובשמו תשבע [דברים י' כ'] כבר בארנו כונת מצוה זו והשלמות הנמצא בה, וזה לשון הר"ם בספר המצות צונו לישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לאמת ענין אחד או להרחיקו, כי בזה יש לו יתעלה כבוד ויקר וגדולה, והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע. ובבאור [אמרו] [שבועות ל"ה ע"ב] אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. ר"ל כמו שבועה שאין צריך אליה הזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה [רמב"ם שבועות פי"א ה"א], ולזה לא תותר השבועה באחד מן הנבראים כמו מלאכים והכוכבים, אלא על צד חסרון המצורף כמו שישבע בשמש, והוא ר"ל אדון השמש ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבנו מה נכבד שמו, והנשבע נשבע באדון משה או במי ששלח משה [נדרים י' ע"א] וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים להאמינו שיש באותו הדבר אמתת עצם, כשישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, אשר בא הפירוש המקובל [סוכה מ"ה ע"ב סנהדרין ס"ג ע"א, רמב"ם שבועות שם ה"ב] כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הנה הכתוב ובשמו תשבע, ר"ל שאליו בלבד האמין האמת אשר ראוי לאדם שישבע בו ע"כ. ומפני שהנשבע בה' יתעלה ראוי שיכוין לבו לישבע באמת, אמרו רבותינו [במ"ר כ"ב א' תנחומא ויקרא ז' מטות א'] את ה' אלוקיך תירא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע, לפי שהיראה וההכנעה והעבודה יביאוהו שלא ישבע לשקר, ומפני שהזריז טוב בכל ענין ואפילו בדברים שנתבארה הזהרתם אמרו רבותינו [נדרים ח' ע"א תמורה ג' ע"ב] שנשבעין לקיים את המצוה. והביא ראיה ממאמר דוד [תהלים קי"ט ק"ו] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ויש מי שבאר זה מאמרו ובשמו תשבע, ויש מן החכמים [תמורה שם] שבאר שנשבעין לקיים את המצוה היה נכלל במצות ובו תדבק. והכל כונה אחת, ויש מן הגדולים [השגת הרמב"ן בסהמ"צ שם, וזו דעת רס"ג] שכתב שאין זו מצות עשה אלא לאו הבא מכלל עשה, ר"ל ובשמו תשבע ולא באחד מן המשרתים להודיענו שיש אסור עשה לנשבע באחד מן המשרתים.
<h2>דף ד.</h2>
המצוה י"ב ליראה את ה' [בסהמ"צ לר"מ עשה ד'] שנאמר את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע [דברים י' כ'] הבאנו הנה כל זה הפסוק אעפ"י שהן ד' מצות, לבאר ההקשר שיש בהן אחת לאחת, כי עם היראה באיזה דרך מהדרכים שבאה יראה כמו שיתבאר תהיה העבודה שלמה בלב, ועם העבודה השלמה יהיה הדבקות בשם יתעלה שהוא התכלית. וההדבק בשם יתעלה הוא שידע אמתתו שאין אמתת מציאות כמציאותו, ואז נשבע בשמו. כי ענין הנשבע שנשבע שיקיים דברו ולא ישנהו כמו שידוע שיש קיים נצחי שלא ישתנה. ילמדנו [תנחומא ויקרא ז'] את ה' אלקיך תירא, אם יש לך שלש מצות הללו אתה רשאי לישבע ואם לאו אי אתה יכול להשבע. ונתחיל בענין מצות היראה. ענין היראה מונח ברוב המקומות למי שיקיים התורה והמצות מיראת העונש אשר יעד ה' למי שימרה דברו ומצותיו. וזה קודם בזמן לעבודת ה' ואהבתו מאשר עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] והיראה תרגיל האדם אל מדות ישרות ומעשים נכונים, שהם קודמים בזמן אל החכמה והידיעה האמתית. וזאת כונת מאמר רבותינו אמרם [אבות פרק ג' משנה ט'] כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת בידו וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת בידו. וכבר באר הר"ם [בפירוש המשנה לאבות שם] זה המאמר בזה הלשון. זה דבר מוסכם מן הפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק, ואח"כ ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההן, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה וחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל, וכשיקדמו קנייני הדע[ו]ת ואח"כ ילמד ותהיה החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו ויניחנה ע"כ. וזה הענין בעצמו אמר נעים זמירות ישראל [תהלים קי"א י'] ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד, אמר כי החכמה כשתקדם לה יראת ה' שהיא עשיית המצות, יהיה שכל טוב לכל עושיהם, ואז תהלתו עומדת לעד. ורבותינו בארו [ברכות י"ז ע"א] באמרו לעושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וזה מבואר בעצמו. ועם הידיעה וההשגה האמתית צריך שיהיה יראת ה' על פניו תמיד לבלתי יחטא, כי אויבי איש אנשי ביתו [ע"פ מיכה ז' ו'] תמיד, וצריך שיכניעם וישפילם ביראת ה'. וזאת כונת מאמר רבותינו אמרם [שבת ל"א ע"א] עסקת בתורה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, אפילו הכי אי איכא יראת ה' אין אי לא לא שנאמר [ישעי' ל"ג ו'] יראת ה' היא אוצרו. וכן מאמרם [אבות פ"ג מי"ז] אם אין יראה אין חכמה. וזאת הכונה במאמר אנטיגנוס איש סוכו היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס [שם פ"א מ"ג], שהעבודה שלא על מנת לקבל פרס כבר בארנו שהיא עם ידיעת האמת שיושג בחקירה בחכמה, ואמר א"כ [שם] ויהי מורא שמים עליכם. ולזאת הכונה אמרו רבותינו [קה"ר פ"ג י"ז] גדולה היראה שהרי שלמה עשה שני ספרים ולא חתמן אלא ביראה, בקהלת נאמר [קהלת י"ב י"ד] סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו', ובמשלי נאמר [משלי ל"א ל'] אשה יראת ה' היא תתהלל, וכבר ידעת כי כל דברי שלמה באשה הם על משל החמר, ואמר שהאשה שתתנהג ביראת ה' היא תתהלל לפי הכונה שכתבנו. ושלמה בספר קהלת שהוא מחקר החכמה וספר משלי שבא ללמד דעת את העם במדות ובדעות אמתיות חתמם ביראה לכונה שכבר כתבנו. אמנם שיר השירים שהוא קדש קדשים שנבנה על האוהב הדבק בשם, אין צריך חתימה ביראה, שהיראה והחכמה הן לזאת התכלית. ולפעמים תאמר יראה אל השלם הגמור, כמו שנראה בראש הנביאים אחר בחינתו וצרוף דעתו בענין העקדה, אמר לו ה' [בראשית כ"ב י"ב] עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וענין היראה בזה ההכנע אצל ה' יתעלה. וזאת המעלה נראה לי שבאר הר"ם בפ"ב בהלכות יסודי התורה [הלכה א' ב'] כתב בזה הלשון [האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה ממנו שנאמר [דברים ו' ד'] ואהבת את ה' אלקיך] ונאמר את ה' אלקיך תירא. וכיצד היא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומתאוה תאוה גדלה לידע את ה' הגדול, כמו שאמר דוד [תהילים מ"ב ג'] צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים אלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריאה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד [שם ח' ד'—ה'] כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ע"כ, ויראה לי שעל זאת המעלה הוא שאמר דוד [שם ב' י"א] עבדו את ה' ביראה. הכונה בו בהכנעה ושפלות, ואפשר לבארו ג"כ לפי הדרך הראשון ולהיות מעלת היראה גדולה באי זה דרך מהדרכים שתניח שם היראה. אמרו רבותינו [ברכות ו' ע"ב] על פסוק [קהלת י"ב י'] סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ובענין אחר אמרו [ברכות שם] כל העולם לא נברא אלא לצות לזה, ובענין אחר אמרו [ברכות שם] שקול זה כנגד כל העולם כלו. המאמר הראשון מפליג בגדולתו, כי דבר ידוע הוא שבריאת העולם השפל בשביל האדם השלם שימצא כמו שבארנו בעמוד החדוש. והאומר לצות לזה לשרתו ולהשלימו וידוע הוא שהמשרת קטן מן האדון. והמאמר האחר שקול זה כנגד כל העולם השוה אותו במעלה עם כל העולם. ואפשר לבאר בדרך אחרת, כי הראשון אמר שהכל נברא בשביל האדם לא אמר שיהיה לו לצות, והשני אמר שהכל נברא לצות לו ולשרתו ואפשר שימצאו לו לאדם משרתים רבים, ואם כל אחד משרת כאשר יצטרפו כלם יהיה ערכם יותר גדול מערך מקבל השרות, על כן בא השלישי, והוסיף שהוא שקול כנגד כל העולם. וזה ידוע שהאדם השלם הוא עולם בפני עצמו לכן נקרא "עולם קטן". וכן אפשר לבאר שכל אחד הוסיף מעלה הראשון שאמר כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, על עולם התחתון שהוא בשביל האדם. והאומר לא נברא אלא לצות לזה, להוסיף בו עולם הגלגלים שהם צריכים אל ההויות למה שיצטרך אל האדם כמו שמבואר בעמוד החדוש וזהו שקרא צות. והמאמר השלישי שקול זה כנגד כל העולם הוסיף גם עולם השכלים, והכונה בו שהוא משיג בכלם. ומה שדרשו גם כן בזה הפסוק כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים [ברכות שם], זה מבואר מצד מה שישיג מן האמת עם היראה, באי זה דרך שתבארהו עם מה שהוא דבר ידוע שכל איש ירא שמים דבריו נשמעים. ואחר שבארנו מעלת היראה אשר לפי דברי רבותינו הוא מעלה גדולה שאין למעלה הימנה. צריך שנבאר מה שאמרו [שם ח' ע"א] גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, דאלו בירא שמים כתיב [תהלים קכ"ח א', ובברכות ציינו לפסוק איש ירא ה' תהלים קי"ב א'] אשרי כל ירא ה', ובנהנה מיגיעו כתיב [שם שם ב'] יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, אפשר שהכונה בנהנה מיגיעו, השמח בחלקו שהוא עשיר [אבות פ""ו מ"ו] ומסתפק בכל, ולא ישלח כחותיו לבקש המותרות, ולא יעביר הילד המסכן [כינוי ליצר טוב] לעבודת החמר, ודי לו בלחם חקו, ומצד הכירו פחיתות חמרו הוא יותר גדול מירא שמים שירא מן הענש ממה שיקרנו מן היסורין או ממיתת הבנים או אבדת הקניינים אם יעבור מצות ה', ומפני זה הוא משתדל בשמירתן, וכאשר יקרנו אסון ויראה שלא השיג מה שהיה במחשבתו, קרוב הוא לבעוט. ואפשר לבאר ג"כ כי הנהנה מיגיעו הוא מובטח שתתקיים עבודת ה' ויראתו בידו יותר מירא שמים שאינו נהנה מיגיע כפיו, כמאמר רבותינו [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שיש עמה מלאכה סופה להתקיים. ונראה שלזה הביאור נטה הר"ם כתב בהלכות תשובה פ"ג ז"ל [צ"ל הלכות ת"ת פ"ג ה"א] מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו ועוסק בתורה, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ובעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
האזהרה קנ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ד, הל' תרומות פ"ג הכ"ג] הוזהרנו מלהקדים חקי התבואה קצתם אל קצתם, אבל נוציאם לפי סדרם. ובאור זה שהחטה על דרך משל כשידוש אותה ויגמרו מלאכתה היא טבל, ויוציאו ממנה ראשונה תרומה גדולה והיא חלק מחמישים. ואחר זה יוציאו מעשר ממה שנשאר והוא מעשר ראשון, ואחר זה יוציאו מעשר ממה שנשאר והוא מעשר שני. ותנתן התרומה גדולה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר שני יאכל לבעלים בירושלם, ולפי זה הסדר צריך שיוציאו מה שיוציאו. ובאה האזהרה מלהקדים מה שראוי לאחרו ומלאחר מה שראוי להקדימו. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב כ"ח] מלאתך ודמעתך לא תאחר, כאלו יאמר ממלאתך ודמעתך לא תאחר מה שראוי להקדימו. ובמשנת תרומות [פ"ג מ"ו] המקדים תרומה לבכורים ומעשר ראשון לתרומה, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה של [צ"ל שנאמר] מלאתך ודמעתך לא תאחר מה שעשה עשוי. ובמכילתא מלאתך אלו הבכורים הנטלין מן המלאי, ודמעתך זו תרומה, לא תאחר שלא תקדים שני לראשון, וראשון לתרומה ותרומה לבכורים. ושם נאמר מכאן אמרו כל המקדים תרומה לבכורים ומעשר ראשון [צ"ל ומעשר שני לראשון] אף על פי שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי. וכבר נתבאר בתחלת (תרומות) [תמורה (ד' ע"א) ועי' כ"מ בהל' תרומות שם] שהמקדים אינו לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען ירימו הכל כסדר ולא ישכחו דבר. אמנם שאמרו שאם הפריש (שלא) כסדר מה שעשה עשוי, כי אחר שנקרא עליו שם תרומה ומעשר שם קדושה עליו ואין ראוי להחזירו למה שהיה. ומה שבאה הקבלה האמתית שהמקדים אינו לוקה, שהמקדים אינו בא אלא בעושה מעשה עברה, וזה אינו עברה, שגם כן עושה מצוה בהפרשתו רק שמשנה הסדר.
<h2>דף ד:</h2>
המצוה פ'. להקב"ה, צונו שתהיה התמורה [קודש] [סהמ"צ לר"מ עשין פ"ז, רמב"ם הלכות תמורה פ"א], והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ז ל"ג] והיה הוא ותמורתו וגו'. ובבאור אמרו במסכת תמורה שאמר לא ימירנו שהיא שהיא מצות לא תעשה הנתך לעשה, ושם נאמר גם כן לתת טעם היות ממר [חסר כאן, לתת טעם היות ממיר [לוקה ואע"פ] דלאו וכו'] דלאו הנתק לעשה הוא, ואמרו לא אתי עשה ועקר תרי לאוי, ר"ל שהאזהרה מן התמורה נכפל פעמים לא יחליפנו ולא ימיר אותו [דברים י"ב י'], ובא עשה אחר והוא אמרו והיה הוא ותמורתו וגומר ע"כ. וכונת אזהרת התמורה יתבאר בחלק מצות לא תעשה [מצוה ק"ז], ובאה מצות עשה להיות לו ותמורתו קדש, כדי לחזק אזהרת התמורה למעלת הקדשים.
האזהרה שנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ח, נערה בתולה פ"א ה"ז] הוזהר האונס מלגרש אנוסתו, והוא אומרו יתעלה [דברים כ"ב כ"ט] לא יוכל לשלחה כל ימיו. וזה הלאו קדמו עשה, והוא אמ' ולו תהיה לאשה. וכבר בארו בגמרא מכות [ט"ו ע"א] שזה לאו שקדמו עשה הוא [רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"ז] ושם נאמר אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או נשאת לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא עקר אצלנו קיימו ולא קיימו [מכות ט"ו ע"ב], ע"כ. כבר בארנו הכונה בקנס האונס שתהיה אנוסתו לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו במצות עשה [רי"ט].
המצוה רי"ט. שנצטוה האונס לישא את אנוסתו [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ח, רמב"ם הל' נערה בתולה פ"א ה"ג] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ט] ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו. התבונן בכונת מה שיש ביושר זו המצוה, כי מפני שהאנוסה ירחיקוה רוב בני אדם קנסו הבועל להיות לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, והוא שתהיה אשה הראויה לו [כתובות ל"ט ע"א] שלא תהא מן האסורות כי לא קנסו האדם לעשות אסור. וכן קנסוהו חמשים כסף שהוא מהר הבתולות וינתן לאב [כתובות מ"א ע"ב] לפי שהפסידו זה הממון שכל שבח הנעורים הוא לאב [כתובות מ' ע"ב, מ"ו ע"ב]. ואם נתארמלה או נתגרשה מן הארוסין הקנס שלה שכבר יצאה מרשות אביה [שם ל"ח ע"א]. וכן נותן בושתה ופגמה וצערה כשאר המזיקים [שם ל"ט ע"א]. אמנם החמשים הוא דמי השכיבה לבד והפסד הבתולים, ואין הקנס אלא מבת ג' שנים עד שהיא בוגרת שפחותה מבת ג' בתוליה חוזרין [שם כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ח]. ומשבגרה הרי היא כחבית פתוחה [כתובות מ' ע"ב]. וכן האשה שהיא בחזקת בעולה כגון ממאנס או מי שיצא עליה שם רע בילדותה או אלונית או סוטה או חרשת אין לה קנס [שם ל"ו ע"א] וזה מבואר.
המצוה פ"ד להקב"ה, צונו לשרוף הנותר [סהמ"צ לר"מ עשין צ"א, רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ט]. והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ז] והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באשר ישרף. ובבאור אמר באמרו ית' בכבש הפסח [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. אמרו במכילתא [דרשב"י שמות שם] בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים [פ"ד ע"א] ומכות [ד' ע"ב, ט"ז ע"א] וזולתם [סנהדרין ס"ג ע"א, שבועות ג' ע"ב, חולין פ"ב ע"ב, צ"א ע"א, קמ"א ע"ב, תמורה ד' ע"ב] אמרו בבאור דלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא ולזה אין לוקין עליו, ודין הפגול והנותר שוה כמו שאני עתיד לבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קל"ב] אחר שבאה הפגול בלשון הנותר ע"כ. ענין אסור הנותר ידוע, מפני שהוא דבר נפסד אין ראוי לאכילת הכהנים, וגם למעלת הקדשים שלא יזלזל בהם ויאבדם ביד כמו שעושין מהדברים הנבאשים. ועוד שאין ראוי לקדשי שמים להניחם שיפסדו, ובאה בו מצות השריפה ככונות שריפת קדשים טמאים. [מצוה פ"ג].
האזהרה קי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ז, הל' קרבן פסח
פ"י הי"א] הוזהרנו מלהשאיר כלום מבשר הפסח למחרת היום, ר"ל יום ט"ו, והוא אמרו [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר, וכבר בארנו [סהמ"צ לר"מ עשה צ"א] שזה הלאו הוא לאו הנתק לעשה שנאמר [שמות י"ב י'] והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ובמכילתא אמרו [מכילתא דרשב"י שמות י"ב י'] והנותר ממנו בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו, ע"כ. וכונת אזהרה זו למען יתעורר באכילת הפסח בלילה ההוא במה שעשה לנו ה' בלילה הזה שהוציאנו מארץ מצרים, ואילו היה יכול להשאירו עד למחר לא היה נראה שתהיה לכונת הפסח רק לשמחת הרגל לבד.
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף ה.</h2>
האזהרה ק"י לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"י, הל' ערכין וחרמים פ"ו] הוזהרנו מלמכור הקרקע שהחרימוהו בעליו ואפילו לגזבר שהוא פקיד ההקדש, והוא אמרו [ויקרא כ"ז כ"ח] כל חרם לא ימכר ולא יגאל. וזה החרם אמנם הוא מדבר בסתם חרמים.
האזהרה קי"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"א, פ"ו מהל' ערכין ה"ד] הוזהרנו מלפדות סתם חרמי הארץ גם כן, והוא אמרו [ויקרא כ"ז כ"ח] כל חרם לא ימכר ולא יגאל. ולשון ספרא [תו"כ בחוקותי פי"ב ה"ד] לא ימכר ולא יגאל לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו, או יכול אע"פ שפירש לה' ת"ל הוא. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו, ר"ל שדה חרמים במסכת ערכין [כ"ח ע"ב], ושם נתבאר ששדה חרמים לכהנים. ושם נאמר חרמי הכהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים כתרומה, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית [שם] שפסוק לא ימכר ולא יגאל נאמר על סתם חרמים שהוא לכהנים. אמנם חרמי הקדש והוא שיפריש ויאמר הרי זה חרם לבדק הבית או חרם לשמים נפדין בשוויהן ויפלו הדמים לבדק הבית. ואעפ"י שמשפט הכתוב שנאמר בו לא ימכר ולא יגאל נראה שסתם חרמים לשם. והוא אמרו כל חרם אשר יחרים איש מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר שחל על קדשים, וכן דרשו רבותינו [שם כ"ט ע"א, רמב"ם ה"ה] כי אמרו כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר [במדבר י"ח י"ד] כל חרם בישראל לך יהיה. והכונה בסתם חרמים לכהנים לפי שאין להם חלק ונחלה רק מן הדברים המיוחדים לשם ומפני שהוא חלקם ונחלתם לא יהיה נמכר ולא נגאל. ובאה הקבלה האמתית [ערכין כ"ח ע"א וע"ב, רמב"ם ה"ה] שהמחרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה. החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר וזה בזמן שבית המקדש קיים, ומי שהחרים מטלטלים סתם בזמן הזה נותנן לכהנים שבאותו מקום. החרים שדה בארץ ישראל סתם או שפרש לכהנים אינו חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים קרקע בחוצה לארץ הרי הוא כמטלטלים בארץ ישראל ונותנן לכהנים. והכונה בזה שבזמן המקדש שהיובל נוהג שדה חרמים לכהנים כשדה אחוזה לישראל. אמנם בזמן שאין בית המקדש קיים אין שדה אחוזה לישראל ולא שדה חרם לכהן. אמנם אמרם שהקרקע בחוצה לארץ כמטלטלים בארץ ישראל זה מבואר. ואמרו מכל אשר לו, דרשו רבותינו [שם כ"ח ע"א, רמב"ם פ"ו ה"ב] ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם. ואדם נאמר על עבדיו ושפחותיו הכנעניים, אמנם עבדיו העבריים אינן בכלל חרם. אמרם ולא כל אשר לו שלא יבזבז אדם כל ממונו ואפילו לשמים [שם ורמב"ם פ"ח הי"ג].
<h2>דף ה:</h2>
האזהרה ק"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ח, פ"א מהל' בכורות הי"ז] הוזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה. והוא אמרו ית' [במדבר י"ח י"ז] אך בכור שור או בכור כשב [או בכור עז] לא תפדה וגו' אבל מכירתו מותרת [רמב"ם שם] לפי מה שנתבאר במסכת בכורות [בכורות ל"א ע"ב, ל"ב ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פי"ג ה"ה] בבכור הוא אומר לא תפדה אבל נמכר הוא, ע"כ. כונת אזהרת הפדיון בבכור כדי שיקרב לשם, למה שיש מן ההערה בהקריב הבכורות לשם כמו שבארנו במצות עשה [קע"ו]. אמנם אמרם [רמב"ם שם הי"ז, תמורה ח' ע"ב] שהוא נמכר כשהוא בעל מום אבל תם אינו נמכר, אמרו רבותינו [שם] מפני שהוא עומד לקרבן ואין לכהן זכות בו, ובזמן שאין בית המקדש קיים מותר למכרו ואפילו תם, בין לכהן בין לישראל הואיל ולאכילה הוא עומד.
האזהרה ק"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ט, הל' בכורות פ"ו ה"ה וה"ו] הוזהרנו מלמכור מעשר בהמה על איזה פנים שיהיה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ז ל"ג] במעשר בהמה לא יגאל. ולשון סיפרא [שם] במעשר בהמה הוא אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תמים ולא בעל מום, ע"כ. והיה מעשר בהמה דינו כקדשים קלים שהיה נשחט בעזרה וזורקין הדם ומקטירין האמורין והבשר היה נאכל לבעלים בירושלם. ובא בו אזהרה שלא לגאול אותו כדי שיביאנו לירושלם ויקריבנו אחר שהוא קדוש. ומן הדין היה שאם הוא בעל מום יוכל למכרו אלא חכמים גזרו שלא ימכור אותו בעל מום ואפילו שחוט גזרה שמא ימכרנו תם. ומפני מה גזרו במעשר בהמה שמא ימכרנו תם חי [בכורות ל"א ע"ב וש"נ] מפני שיש טורח לבעלים להביאו לירושלם. ולא גזרו כן בבכור מפני שהוא ביד כהן [תמורה ח' ע"ב, בכורות שם, ועוד מע"ש פ"א מ"ב], ולמה ימכרנו אחר שהוא ברשותו ויכול לאכול אחר זריקת דמים והקטר אמורין.
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
<h2>דף ו.</h2>
האזהרה צ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"א, אסורי מזבח פ"א ה"ב] הוזהרנו מלהקריב בעלי מומין לגבי מזבח. והוא אמרו בבעלי מומין לא תקריבו אלה [ויקרא כ"ב כ'], ולשון ספרא [תו"כ אמור פ"ז ה"ג] כל אשר בו מום משום בל תקדישו.
האזהרה רמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ז, גזילה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלשלוט על החקים המחוייבים לנו להחזיק בם ולא נתנם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק. וזה שהגנבה היא לקיחה מה שהוא אצל זולתנו בתחבולה ובמרמה ובהסתתרות, והוזהרנו על זה המעשה באמרו לא תגנובו [שם פסוק י"א] כמו שבארנו [לא תעשה רמ"ד]. והגזלה היא לקיחת מה שהיא אצל זולתנו בהכרח ובחזק ובפרסום כמו שיעשו מלסטמי הדרכים, והוזהרנו על זה המעשה גם כן באמרו לא תגזול. והעושק הוא שיהיה לזולתך אצלך וברשותך ממון ותחזיק בו ולא תתנהו לו כי אם בהכרח או בזולת הכרח אך בדחיה ובהארכה, והוזהרנו גם כן מזה המעשה באמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק את רעך. ובבאור אמרו בסיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ט] לא תעשוק עשק שהוא של ממון ואי זה זה הכובש שכר שכיר. וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. ואמנם המשיל בשכר שכיר להיותו חוב מחוייב לו ואעפ"י שלא נתן לך מאצלו ממון ולא הגיע לך ממנו ממון ואעפ"י כן מאחר שנעשה לו עליך חק הוזהרת מלהחזיק בו, וכבר כפל האזהרה בזה הענין ולקח הדמיון זה הענין בעצמו ואמר [דברים כ"ד י"ד] לא תעשוק שכיר עני ואביון. ולשון ספרי [דברים פיס' רע"ח] לא תעשוק שכר עני ואביון והלא כבר נאמר לא תגזול מלמד שהכובש שכר שכיר עובר משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו. ושם אמרו בפירוש ענין אמרו עני ואביון מוזהר [אולי צ"ל ממהר] אני לפרוע על ידי עני ואביון. והעובר על העושק דינו בעונשין כדין הגזלן שנאמר [ויקרא ה' כ"א] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו', ע"כ. אזהרה זו מבוארת שבאה להרחיק האדם ממדה מגונה שלא יהיה האדם קופץ ידו אבל יפרע מה שהוא חייב לפרוע לו, ולא ידחה האדם בדברים, כי העושק לסוף מביא לידי גזל, ר"ל שישאר בידו כי אפשר שהאחר יתיאש מלבקש ממנו, אך הוא בקפיצת ידו לא יפרע לעולם. וכבר ידעת מה שאמר אדון החכמים [משלי ג' כ"ח] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
המצוה ר'. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ט, הל' מלוה פ"ג ה"ה] צוינו להשיב המשכון לבעליו ישראל בזמן שיצטרך אליו, יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו אם ביום כלי מלאכתו נשיבם אליו ביום ונמשכנם בלילה, ואם יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו בלילה כגון מטה וכסות אשר ישכב בהם נשיבם בלילה ונמשכנם ביום. ולשון מכילתא [משפטים פי"ט] עד בא השמש תשיבנו לו [שמות כ"ב כ"ה] זה כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין ת"ל השב תשיב לו את העבוט כבא השמש [דברים כ"ד י"ג], מכאן אמרו שממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום. ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה, ומה שבאה הקבלה האמתית שלא אמרו [ב"מ קי"ד ע"ב] אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו שזה כמו אונס ואם לא ישיב לו בעת הצריך יהיה כאלו נוטל חייו. אבל משכנו בשעת הלואתו שהוא עושה זה ברצונו ומדעתו אין (חייו) [חייב] להשיב לו.
האזהרה ר"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"מ, מלוה ולוה פ"ג ה"ה] הוזהרנו מלמנוע המשכון מבעליו בזמן שיצטרך אליו, אבל נשיבהו לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א] מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו [דברים כ"ד י"ב] לא תשכב בעבוטו. ולשון (סיפרא) [ספרי] [פיסקא רע"ז] לא תשכב ועבוטו אצלך אלא תשיב מה שאי אפשר לו מבלעדיו, (כמו) [מפני] עניו כמו שבאר ואמר [שמות כ"ב כ"ו] כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה. ומה שבאה אזהרה זו בלשון שאינו מורה בבאור על ענין האזהרה כפי מה שבארה הקבלה האמתית, הכונה אצלי לרמוז כי מי שלא ישיב המשכון בעת הראוי הרי הוא כאלו שוכב בעבוטו, שזה דבר ידוע שהוא עון גדול, שאין לך רבית גדולה מזו עם מה שיש בו מגנבת הדעת, ומה שלא לקחוהו כפשוטו לפי שהוא דבר מבואר.
המצוה קי"ו שנצטוינו לעזוב פאה מן התבואות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"כ] שנאמר [ויקרא י"ט ט'—י'] ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת וגו' לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר תעזוב אותם זו מצות עשה, כמו שנתבאר במכות [מכות ט"ז ע"ב] שהוא לאו הנתק לעשה.
<h2>דף ו:</h2>
האזהרה צ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ב, אסורי מזבח פ"א ה"ד] הוזהרנו מלשחוט בעלי מומין לשם קרבן. והוא אמרו ית' בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה' [ויקרא כ"ב כ"ב], ולשון סיפרא [תו"כ אמור פ"ז ה"ב] לא תקריבו אלה משום בל תשחט.
האזהרה צ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ג, אסורי מזבח פ"א ה"ד] הוזהרנו מלזרוק דמי בעלי מומין על גבי המזבח, והוא אמרו בבעלי מומין גם כן לא תקריבו [ויקרא כ"ב כ"ד], ובאה הקבלה האמתית [תו"כ אמור פ"ז ה"ה] שזה הלאו מזהיר מזריקת דם בעלי מומין וזה דעת ת"ק וכן הלכה. ור' יוסי בר' יהודה אומר שזה הלאו הוא מזהיר מקבלת דם, והוא אמרו בסיפרא [שם] לא תקריבו לה' משום בל תקבל את הדם. ובגמרא תמורה [ז' ע"א] אמ' לת"ק האי לא תקריבו לה' למה לי מבעי ליה לזריקת דמים, והא נפקא ליה מעל המזבח, ירצה בזה לומר מאמרו גם כן ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' [ויקרא שם כ"ב] שהוא מורה שכל מה שינתן על גבי המזבח לא יהיה מהם, והשיב ארחי דקרא הכי משתעי, ר"ל שזה הלאו שהיא ואשה לא תתנו מהם על המזבח אמנם בא בהקטר אמורים ולא תביא ראיה מאמרו על המזבח, כי אם לא יהיה סדר הדבור כי אם בו היה אומר ואשה לא תתנו מהם ובלבד זה לא ישלם בו דבור, הנה נתבאר מכל מה שקדם שאמרו לא תקריבו אזהרה על זריקת הדם.
האזהרה צ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ה, איסורי מזבח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהקריב בעל מום עובר. והוא אמרו ית' במשנה תורה [דברים י"ז א'] לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום. ונתבאר בסיפרא שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר. וזה גם כן לוקה אם עבר והקריבו, ע"כ. כונת אזהרה זאת נכונה כאזהרת הקודמת, ואף על פי שהוזהר בבעל מום עובר הוצרכה אזהרה בבעל מום שאינו עובר לכונה שכתבנו במומי הכהנים, כי אלו לא הזוהרו אלא בבעל מום עובר היינו אומרים מפני שתהיה לו שעת הכושר, אבל אם יקרה לבהמת קדשים מום שאינו עובר הייתי אומר שאחר שלא תהיה לו שעת הכושר יקריבנה אחר שהיא של קדשים, לפיכך הוצרכה בה האזהרה. ואלו הוזהר על בעל מום שאינו עובר ולא הוזהר על בעל מום עובר הייתי אומר שיהא מותר להקריב בעל מום עובר, ולא הוזהרנו מהקדיש בעל מום עובר כי האזהרה שבאה בבעל מום שאינו עובר מפני שאינו ראוי לעולם להקרבה, אבל בעל מום עובר ירצה להקרבה אחר עבור המום. וכן לא הוצרך לאזהרה על בעל מום עובר מזריקת הדם והקטרת האמורים כי לא תזבח הוא כולל הכל. ובבעל מום שאינו עובר באו האזהרות לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף ז.</h2>
האזהרה צ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ו, איסורי מזבח פ"א הלכה ו'] הוזהרנו להקריב קרבנות הגוים כשיהיו בעלי מומין, ולא תאמר אחר שהוא גוי נקריב בעבורו בעל מום. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב כ"ה] ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה. ומי שעבר והקריבו גם כן לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת שאין ראוי להקריב לה' בעל מום ולא נחוש על הבעלים רק על הקרבן שקרב לה'.
<h2>דף ז:</h2>
אזהרה צ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ד, הל' איסורי מזבח פ"א ה"ד, תמורה ז' ע"ב] הוזהרנו מלהקטיר אמורי בעלי מומין. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב כ"ב] ואשה לא תתנו מהם על המזבח. ולשון ספרא [תו"כ אמור פ"ז ה"ה] ואשה לא תתנו מהם אלו החלבים, לא תתנו אין לי אלא כלם מנין אפילו מקצתם [צ"ל [מהם אפילו מקצתם]. הנה נתבאר לך שהמקריב בעל מום עובר על ארבע לאוין, וזה כשנשים הקטר אמורים לאו אחד, אמנם כשנשימהו שני לאוין כמו ששם זה התנא המדבר יהיה עובר בחמשה לאוין, שהוא שם קצת האמורין ענין וכלל ענין, כמו שאמר מהם ואף מקצתם ואעפ"י שהוא לאו אחד, כי זה התנא מאמין שלוקין על לאו שבכללות, ולזה אמרו בסיפרא [תו"כ שם פרשה ז' ה"ה] המקדיש בעל מום למזבח עובר בחמשה לאוין משום בל תקדיש בל תשחט בל תזרוק את הדם בל תקטיר את החלב בל תקטיר קצתו. ובגמרא תמורה אמרו [תמורה שם] המעלה אברי בעלי מומין למזבח אמר רבא לוקה משום בל תקטיר כלו משום בל תקטיר קצתו. אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. מתיבי המקדיש בעלי מומין למזבח עובר משום חמשה שמות על מה לוקין על לאו שבכללות תיובתא דאביי. הנה נתבאר שזה האומר עובר בחמשה לאוין אמנם הם אצלו חמשה מפני האמינו שלוקין על לאו שבכללות ולזה הוא מונה הלאו אשר יכלול אותם ומקצתם בשני שמות וזהו המפורסם מדעת אביי בכל מקום, כמו שבארנו בשרש הט' מן השרשים הקודמים בזה הספר. ולדעת אביי דאמר שאין לוקין על לאו שבכללות, אמנם יתחייב מלקות אחד על הקטרה כמו שזכר. וכבר נתאמת אצלנו שהעקר האמתי שאין לוקין על לאו שבכללות כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין [ס"א ע"ב] לפי מה שהמשלנו בעקר [צ"ל התשיעי] ולזה יהיו ארבעה לאוין בלבד כמו שבא הכתוב ושמי שיקדיש ויקריב בעל מום לוקה ארבע מלקיות על אלו הארבעה לאוין כמו שבארנו. ואלו הלאוין כלם בבעל מום [צ"ל הקבוע] כמו שהמשיל ואמר שרוע וקלוט ומעוך וכתות ונתוק וכרות [ויקרא כ"ב כ"ג—כ"ד]. ואלו הם כלם מומין קבועים, ע"כ. כונת אזהרות אלו מבוארות שאין ראוי להקריב לשם כי אם הבריאות השלמות כמאמר הנביא [מלאכי א' ח'] הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו'. והכונה בו שמי שקרב אל מקדשי ראוי שיהיה בלי מום, כמאמר הכתוב [שה"ש ד' ז'] כלך יפה רעיתי ומום אין בך, והיא הראויה אל הדוד להתקרב ולהדבק בו. ובאו ארבעה האזהרות בבעלי המומין לתכלית ההרחקה כי גם ההקדש בבעל מום אסור, ואין צריך לומר זריקת הדם והאמורין שהוא עקר הקרבן. ואלו לא הוזהר אלא לזרוק הדם או להקטיר האמורין מבעלי המומין היינו אומרים שההקדש והשחיטה לשם קרבן בבעל מום יהיה מותר. והזהירה תורתנו השלמה גם מן ההקדש שאין ראוי שיקרה שם הקדש שהוא לשם בדבר שהוא בעל מום. וכן באו כל האזהרות כמו שבארנו בתכלית אזהרה וההרחקה מלהקריב בעל מום.
<h2>דף יא:</h2>
האזהרה קפ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"א, מאכלות אסורות פ"ד ה"ו] הוזהרנו מלאכול טרפה. והוא אמרו [שמות כ"ב ל'] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אמנם פשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכילתא [משפטים דכספא פ"כ]. והוא אמרם דבר הכתוב בהוה מקום שדרך רוב הבהמות להטרף, אבל באתנו הקבלה שיש לזה הפסוק גם כן (פני') [פירוש] והוא כך [חולין ס"ח ע"א] ובשר בשדה טרפה ולפיכך לא תאכלו, ורוצה בזה שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה טרפה, כמו בשר קדשי קדשים כשיצא חוץ לעזרה [זבחים פ"ב ע"ב], או בשר קדשים קלים כשיצא חוץ לחומה [מכות י"ח ע"א], או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה [פסחים פ"ה ע"א], או כשיוציא העובר ידו לחוץ כמו שנתבאר ברביעי מחולין, כי כל אלו הבשרים יקראו טרפה, והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. וכן בשר מן החי ובשר מן הטרפה והאוכלו לוקה. ובגמ' חולין [ק"ב ע"ב] אמרו ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וכבר נכפלה האזהרה בזאת המצוה עם אשר לפניה בכהנים בלבד. והוא אמרו בכהנים [ויקרא כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ואמנם כפל אזהרה זו בהם להיות הכתוב כבר צום באכילת חטאת העוף והוא מליקה, והמליקה בלא ספק בחולין אינה שחיטה כי אם נבלה, והיינו חושבין שיותר להם גם כן, ואפילו לחולין אכילת המליקה, והוא הדין לכל שחיטה נפסדת, לפיכך באר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מאכילת הנבלה והטרפה. וכן זכרו החכמים ז"ל [מנחות מ"ה א'] אל דין אחר למדוהו מזה הכתוב אשר זכרו מכונת ספרנו זה. אמנם הבהמה והחיה שיתחדש בה אחת מאלו הטרפות המקובלות אסורה באכילה ואפילו נשחטה כראוי, ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן, ע"כ. וכונת אסור הטרפה כפי מה שבאה הקבלה האמתית כשהיא חולה בחולי שסופו למות בו, לפי שהיא מעופשת ומאכלה מעופש. ומה שבאה הקבלה שטרפה [חולין נ"ז ע"א] אינה חיה י"ב חדש, כי החולי הממית ימית אחר שעבר ההקף גדול, והוא זמן מהלך השמש אשר בו יעברו כל תקופת השנה. וכן מה שאמר גם כן שטרפה אינה יולדת לכונה זו, כי החולה לרוע מזגה לא יהיה לה כח מוליד. ומה שאמ' רבותנו על ובשר בשדה כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כגון בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לעזרה והאחרים המנויים למעלה, הכונה אצלי כי כמו שהטרפה נפסדת למה שבכונת האכילה, ר"ל להניית הגוף, כי כן כל דבר שיצא מן הדבר המכוון בו, הוא כטרפה בענינה. וידוע הוא שאכילת בשר קדשי הקדשים בעזרה הוא להערה נפשית, באשר הוא נאכל במקום קדוש. וכבר ידעת מה שאמ' [פסחים נ"ט ע"ב] שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. וכן קדשים קלים חוץ לירושלים, לפי שנתן לאכילתן המקום המקודש שמשם תצא תורה. וכן בשר הפסח חוץ לחבורה כי אכילתן במקום החבורה יעוררם לכונתו. אמנם מה שבארו מזה הפסוק אסור האבר היוצא מן הבהמה, כי ידוע הוא שהאבר העומד לחוץ אשר לא יהיה לו גדול הראוי לו, הוא נפסד והוא כבשר הטרפה.
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה צ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ז, איסורי מזבח פ"א ה"ז] הוזהרנו מלתת מום בקדשים [חסר מן הדומות וזה יקרא מטיל מום בקדשים, עבודה זרה י"ג ע"ב] וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא דעבודה זרה [שם]. ובאה האזהרה על זה באמרו [ויקרא כ"ב כ"א] בקרבן כל מום לא יהיה בו, ולשון סיפרא [תו"כ אמור פרשה ז' ה"ט] כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, ע"כ. כונת אזהרה זו כי אחר שהוקדש לשמים וראוי להקרבה והוא בזמן שמקריבים ר"ל בזמן שבית המקדש קיים, הוזהרנו שלא נסבב שלא יהיה נקרב, כי זה יביא לבטול הקרבן. ומה שיש בו מן ההערה עם הכונה בזה גם כן לפי שהבכור הוא קרב לה' כשאין בו מום לכונה שכתבנו במצות עשה [קע"ו]. ואולי לפי שהאדם חס על ממונו יטיל בו מום כדי שיאכלנו.
<h2>דף כא:</h2>
המצוה קע"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ע"ט, הל' בכורות פ"א] צוינו בקדוש בכורות, ר"ל, הפרישם והוציאם למה שיתחייב שיעשה בהם. והוא אמרו [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. וכתוב בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והיא המצוה אשר אנחנו מדברים, ואומר' [דברים ט"ו י"ט] כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך. ומשפט [זבחים נ"ה ע"ב, רמב"ם שם ה"ב] בכור בהמה טהורה הוא שינתן לכהנים שיקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת בכורות, ונתבאר בסוף מסכת חלה [פ"ד מי"א] שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ. וכתוב בספרי [דברים פיס' ק"ו] יכול יהא אדם מעלה בכורות בחוץ לארץ ת"ל [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות. הנה נתבאר לך שזאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ הן יהיה בית המקדש בנוי, או יהיה כמו שהוא כזמננו זה חרב בעוננו כמו מעשר דגן. וזאת המצוה לא תתחייב לנשים [קטע זה כנראה טעות הוא ובכל הספרים אינו, וכנראה שזה שרבוב מתוך המצוה הבאה], ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בפסוק [במדבר ח' י"ז] כי לי כל בכור, וכבר בארנו במצות אכילת הפסח [מצוה נ"ו] הכונה במכת בכורים, וממה שכתבנו שם יתבאר לך אמרו כי לי כל בכור עם הכונה גם כן שכל ראשית נתן לה' כגון בכורות ותרומות וחלה ומנות שהן ראשית כמו שנתבאר במקומם, והענין בענין הראשית שנתן לה' להיות לו דבקות עמו בראשית הקנינים ויזכור ה' בראשית כל קניניו, ויתעורר שהכל מאתו, עם הכונה גם כן בהפרישו כל קניניו לשם, להערה שה' הוא ראשית לבעל חי הוא קאו וראוי ליקרב כמו שבארנו במעשר בהמה [מצוה קע"ה] לכונה שכתבנו. לפיכך היו מקריבין האמורין מן הבכורות והשאר נאכל לכהנים. ומה שאין הבכור נוהג בחוץ לארץ כמעשר בהמה, כי עקר הבכורות והראשיות הוא לתת לכהנים ועקר ישיבתם היתה בארץ ובירושלם, ויהיה בדבר טורח גדול להביאם בארץ. אמנם מעשר בהמה שהיה נאכל לבעלים היה מעלהו עמו כשהיה עולה לרגל, ולא היה עליו לטרח מאכל שהוא נאכל לבעלים. גם שאם יהיה נוהג בח"ל אולי יבא לידי תקלה מצד רחוק המקום שיאכלו אותו תם, ויהיה בזה חלול הקדשים למכוון בהם. הלא תראה שבמעשר בהמה גזרו שלא יהא נוהג אלא בפני הבית, כדי שלא יאכלנו שלא במומו. ומה שנוהג מעשר בהמה אפילו שלא בפני הבית מן התורה, שבכל יום אנחנו מקוים לישועת ה' יבנה בית המקדש ונעלה ונראה לפניו. ומפני שבכור בהמה טהורה היו מקריבים ממנו האמורין להערת הראשיות כמו שבארנו לפיכך כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה [בכורות י"ג ע"א], מה שאין כן בבכור אדם ובכור בהמה טמאה כמו שאבאר. ולמען יגיע ליד כהן דבר הראוי אמרו רבותינו [משנה בכורות כ"ו ע"ב] שישראל מטפל בבכור משנולד שלשים יום לדקה וחמשים יום לגסה.
<h2>דף כה.</h2>
האזהרה ק"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ז, תמורה פ"ד הי"א] הוזהרנו מלשנות הקדשים מקרבן לקרבן. כמו שיהיו שלמים ונשיבם אשם, או אשם ונשיבם חטאת, שזה וכיוצא בו בלא תעשה. והוא אמרו בבכור בהמה [ויקרא כ"ז כ"ו] לא יקדיש איש אותו [ובא בקבלה] הקדש מזבח [ערכין כ"ט ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פרשה ח' ה"ג] אין לי אלא בכור, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש [אותו], רומז אל אמרו אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. כאלו יאמר כל אשר יביא איש לה' בבהמה לא יקדוש קדושה אחרת אבל יניחנו על עניינו, ע"כ. הכונה באזהרה זו כי אם היה יכול לשנות מקרבן לקרבן אחר. אולי נדר או התנדב שלמים או קרבן אחר ואם יתחייב בקרבן או יהיה דעתו להתנדב ישים שם הקרבן ההוא על הבהמה שכבר היתה קדשים. ויעיד על זה הענין שבו הוזהרה והוא הבכור, כי בכור הוא קדוש מעצמו, ולפעמים יתחייב בעל הבכור בקרבן אחר אז ירצה להקריבו ויפטור עצמו בדבר שהוא קדוש.
<h2>דף כח:</h2>
האזהרה כ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ב, הל' ע"ז פ"ח ה"ז] הוזהרנו מלהנות בעדי שיתקשטו בו עובדי עבודה זרה. והוא אמרו [דברים ז' כ"ה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ובסיפרא [תו"כ ויקרא פרשה ב' ה"ט] בארו שצפוי נעבד אסורין. וסמכו זה לאמרו ית' לא תחמוד כסף וגו'.
דבור שביעי. לא תנאף [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. אחר אזהרת הרציחה הזהיר על הנאוף, שהוא סבת השחתת העולם. אמרו רבותינו [נ"ז ע"א] כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא לשון ערוה ועבודה זרה. וידוע הוא כי הנאוף יפיל חללים רבים. ובלעדי זה מבואר מה שבו מהשחתת הגוף באמרו [משלי ל"א ג'] אל תתן לנשים חליך והשחתת הנפש ג"כ לפי שהנמשך אחר תאות חמרו ימית שכלו. אמרו רבותינו [ספרי במדבר פיס' רנ"ח סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקות השכינה, ואמרו שאין לזאת העברה אריכות אף וזה מבואר. ובאה הקבלה האמתית שלא תנאף הוא אזהרה בנאוף אשת איש, וזה מבואר לכונת עשרת הדברים שמזהיר על הדברים העקריים והיותר מצויין. וכבר כתבנו שעשרת הדברים הם שרשי כל שאר המצות, ובכלל אזהרה זו כל המצות שבאו בענין עריות ושבאו ג"כ למעט התאוות החמריות.
<h2>דף כט.</h2>
האזהרה ק' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק', איסו"מ פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהקריב אתנן זונה ומחיר כלב [וצריך להוסיף, והוא אמרו ית' [דברים כ"ג י"ט] לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב]. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בששי ממסכת תמורה [תמורה ל' ע"ב, רמב"ם שם], ומי שהקריב דבר מהם עם היות הקרבן פסול הוא לוקה כמשפט כל מום, ע"כ. כונת אזהרה זו שאין ראוי להקריב לה' דבר שנתן על ענין מגונה כזה. וכבר כתבנו אחת מהכונות בבעלי מומין [לא תעשה צ"ו] כדי להעיר להתקרב בשלמות אל ה', והפך זה באתנן זונה. אמנם מחיר כלב היא הכונה ההיא בעצמה שלא יזכר שם כלב על הקרבן. אולי היה קרבן הכלב מן העבודות הקודמות, ויזכור לעבודת ה'. והכונה גם כן באתנן זונה כי אין ראוי להקדיש לה' ולקרא שם קדש על הדבר שכבר נתחלל, ולפיכך אם נתן בהמת קדשים באתננה לא נאסר למזבח [תמורה שם], לפי שאחר שכבר הוקדשה הבהמה לא יחול עליה שם חול, כי לא יחול שם חול על קדש. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [שם וב"ק ס"ה ע"ב, וצ"ג ע"ב] שאם נתן לה עופות שאף על פי שהם מוקדשין חל אתנן עליהם לא נתברר לי הבדל זה למה. ואולי הכונה בו כי בהמות הקדשים ידועות ונכרות ואחר שהוקדשו לשמים וזכה בהם גבוה לא יחשב לאתנן זונה. אמנם עופות המוקדשין אינם ידועים ומפורסמין כי הם עומדים בבית, וכאשר יבא העוף ויקרב יחשב שהקריב אתנן זונה שלא הוקדש תחלה. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם וב"ק ס"ה ע"ב, וצ"ג ע"ב] שאתנן זונה ומחיר כלב שנשתנו כשרים לגבי מזבח, כגון שנתן לה חטים ועשאן סלת זתים ועשאן שמן, וכיוצא בזה הוא כי מאחר שנשתנו אין שם אתנן עליהם. וכן אם נתן לה מעות באתננה ולקח מהם קרבן, הואיל ולא חל שם אתנן על הקרבן הוא מותר.
<h2>דף כט:</h2>
האזהרה שנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ה, אישות פ"א ה"ד ופ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז] הוזהרנו שלא לבא על האשה בלא קדושין ובלא כתובה. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ח] לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו [ויקרא י"ט כ"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון סיפ' [תו"כ קדושים פ"ז ה"א] אל תחלל את בתך זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה להשון ואי זה דבר הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדינו יתעלה שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה [שמות כ"ב ט"ו, מצות עשה ר"כ] או אונס [דברים כ"ב כ"ח, מצות עשה רי"ח] לא יתחייב ענש מן הענשים כי אם קנס ממון בלבד, ולקחת הבעולה ההיא כפי מה שנתבאר בפסוק. והיה עולה במחשבתנו אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו ממונו עד שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתננו לאיש יבעול אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה. או ג"כ יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, והזהיר מזה ואמר לו אל תחלל בתך להזנותה. ולפי שדנתי בה לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתה או יאנוס, אבל שיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה הטעם לזה ואמר ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאנס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה ובהסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו רצה לומר, לאו דפנויה לוקין עליו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בפסוק כמו שבאר הר"ם הנה. ובפרק מ"ט משלישי [מו"נ] כתב, מן הידוע כי צריך האדם לאוהבים כל ימיו, כבר באר זה ארסטו במאמר ט' מספר המדות [פרק ד'] אם בעת בריאותו והצלחתו יהנה בחברתם ובעת צרתו יצטרך אליהם ובזקנותו ובחלשת גופו יעזר בהם, וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים, ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים עד שהמשפחה האחת שיקבצה אבי האב אחד, ואפילו אבי אב רחוק יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם לקצתם, אשר היא אחת מכונות התורה הגדולות, ומפני זה נאסרה [הקדשה] למה שיש בהתרה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כלם, לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו. וזהו הרע שבענינים לו ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת רוב התאוה במשגל והתמדתו, כי בהתחלף גופות הקדשות תוסיף התאוה בו, כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד, כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקי הצורות והענינים, ובאסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות, כי אלו היתה הקדשה מותרת, היו באין אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה, ולא היו נמלטים ממחלקת, וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה, כענין הנודע מאז, ובית זונה יתגודדו [ירמיה ה' ז'], למנוע הרעות העצומות האלו ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש ולא נמצא צד התר למשגל רק מיחד אשה ולישא אותה במפורסם, כי אלו היה די לה ביחודה לבד היו רוב בני אדם מביאין קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמרו שהיא אשתו, ומפני זה צוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו, והוא הארוסים, ושיתפרסם הדבר והוא הנשואין [רות ד' ב'] ויקח בעז וגו'.
<h2>דף לב.</h2>
האזהרה ק"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ז, תמורה פ"ד הי"א] הוזהרנו מלשנות הקדשים מקרבן לקרבן. כמו שיהיו שלמים ונשיבם אשם, או אשם ונשיבם חטאת, שזה וכיוצא בו בלא תעשה. והוא אמרו בבכור בהמה [ויקרא כ"ז כ"ו] לא יקדיש איש אותו [ובא בקבלה] הקדש מזבח [ערכין כ"ט ע"א]. ולשון סיפרא [תו"כ בחוקותי פרשה ח' ה"ג] אין לי אלא בכור, מניין לכל הקדשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש [אותו], רומז אל אמרו אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. כאלו יאמר כל אשר יביא איש לה' בבהמה לא יקדוש קדושה אחרת אבל יניחנו על עניינו, ע"כ. הכונה באזהרה זו כי אם היה יכול לשנות מקרבן לקרבן אחר. אולי נדר או התנדב שלמים או קרבן אחר ואם יתחייב בקרבן או יהיה דעתו להתנדב ישים שם הקרבן ההוא על הבהמה שכבר היתה קדשים. ויעיד על זה הענין שבו הוזהרה והוא הבכור, כי בכור הוא קדוש מעצמו, ולפעמים יתחייב בעל הבכור בקרבן אחר אז ירצה להקריבו ויפטור עצמו בדבר שהוא קדוש.
המצוה קל"ח. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ה, רמב"ם הלכות ערכין פ"ו] לשון הר"מ צוינו בדיני חרמים, והוא שכל מי שהחרים דבר ממה שיש לו בו קנין ויאמר הרי זה חרם יתן אותו דבר לכהן, אלא א"כ יבאר ויאמר לה', ואז יהיה לבדק הבית, מפני שסתם חרמים לכהנים [ערכין כ"ח ע"ב, נדרים י"ט ע"ב], וזה אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' והעריכו [שם שם י"ד]. והיות סתם חרמים לכהנים ראיה כאמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"א] כשדה (יחרם) [החרם] לכהן תהיה אחוזתו. וענין החרם הוא בצד מה כענין הבכורות והמעשרות, ולזאת הכונה בא ענין החרם אחר פסוק [שם שם כ"ו] אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו'. ואחר ענין החרם בא פסוק [שם פסוק ל"ג] וכל מעשר הארץ וגו', ר"ל שהוא כענין הבכורות והמעשרות, בצד מה שהבכורות והמעשרות לה' ולמכוון בהם כמו שנתבאר במקום המצוה, כן מה שהוא חרם והפסד אצלו הוא בהויתו לה', וכל מה שהוא מיוחד לזאת הכונה נתן לכהנים שהם משרתי ה'.
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
<h2>דף לב:</h2>
המצוה קי"א. דין ערכי בהמה [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ו, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה]. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז י"א—י"ד] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' ואם גאול יגאלנה ויסף חמשיתו על ערכך. ובתחלת העיון יראה בענין פדיון זה דבר בלתי ראוי, כי בעל הבהמה אחר שהבהמה היתה שלו היה ראוי שנקל בפדיונו, ודי אם יתן בפדיון כפי אשר יעריך הכהן, והתורה החמירה עליו, כי כשאחר פודהו נותן כערך הכהן, וכשהבעלים או אשתו או יורשיו פודין מוסיפין חומש [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] ויראו לי בזה שתי כונות, האחת, שלבעל הבהמה אליו כהקדש, לפיכך כשיהנה צריך שיוסיף חומש. והשנית והיא היותר נראת לי כי ברוב כל מעריך יעריך על פי בעל דבר והוא ימעט בערך כל מה שיוכל, וגם המעריך יורה התר אחר שהוא המקדיש להקל בפדיון מפני שהוא יודע ערכו, ואפשר שלא יעריכו לפי שוויו, לפיכך אמר שיוסיף חומש, כי עד חומש הוא אפשר שיטעו עצמם. ואין ספק שהבעלים לא ישימו דבר תוספת חומש על הערך, אבל יפחתו עכ"פ מן הערך עד שיגיע עם החומש לכדי שוויו, והתורה לא רצתה שיוכל כל אדם למעט הקדשו, אבל ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל' ג'].
<h2>דף לג:</h2>
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
המצוה פ"ג להקב"ה, צונו לשרוף קדשים שנטמאו [סהמ"צ לר"מ עשין צ', רמב"ם הל' פסולי המוקדשים פי"ט ה"א] והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ובגמרא שבת [כ"ה ע"ב] התחילו לבאר [מפני] מה אסור שריפת שמן תרומה שנטמא בי"ט. ואמר בזה שבתון עשה הוא ועוד יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וענין זה המאמר שעשיית מלאכה בכל יום [טוב] אסורה והעושה אותה עובר על מצות עשה שהיא בטלה, והוא אמרו ית' בי"ט [ויקרא כ"ג כ"ד] יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, ועבר על מצות לא תעשה כי הוא עובר על אזהרה. והוא אמרו [שמות י"ב ט"ז] כל מלאכה לא יעשה בהם, ר"ל בי"ט, ושריפת קדשים טמאים אמנם הוא מצות עשה, ולזה לא הותרה שריפתם בי"ט מפני העקר הנזכר, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ושם נאמרו ג"כ דברי' ז"ל כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כן מצוה לשרוף שמן תרומה שנטמא ע"כ. וענין מצוה זו לקדשת הכהנים ומעלתם נאסרה להם התרומה שנטמאת, גם למעלת הקדשים שיהיו נשמרים מכל גאול וטנוף, ואחר שה' צוה עליהם ואחר שהוא בשר קדש אין ראוי להאכילו לזרים ואין צריך לומר לכלבים, ולכן באה בו מצות השריפה שלא להכשל באכילתו. ולא באה בזה מצות פדיה ויאכל לזרים כמו שבא בבעלי מומין, כי בעלי מומין אעפ"י ששם קדש עליהם אין קדושתם קדושה גמורה, אחר שלא הקריבום לה' לפיכך תסתלק קדושתם בפדיון, אמנם בשר הקרבן לא נסתלק לעולם ממנו קדושתו.
המצוה פ"ד להקב"ה, צונו לשרוף הנותר [סהמ"צ לר"מ עשין צ"א, רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ט]. והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ז] והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באשר ישרף. ובבאור אמר באמרו ית' בכבש הפסח [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. אמרו במכילתא [דרשב"י שמות שם] בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים [פ"ד ע"א] ומכות [ד' ע"ב, ט"ז ע"א] וזולתם [סנהדרין ס"ג ע"א, שבועות ג' ע"ב, חולין פ"ב ע"ב, צ"א ע"א, קמ"א ע"ב, תמורה ד' ע"ב] אמרו בבאור דלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא ולזה אין לוקין עליו, ודין הפגול והנותר שוה כמו שאני עתיד לבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קל"ב] אחר שבאה הפגול בלשון הנותר ע"כ. ענין אסור הנותר ידוע, מפני שהוא דבר נפסד אין ראוי לאכילת הכהנים, וגם למעלת הקדשים שלא יזלזל בהם ויאבדם ביד כמו שעושין מהדברים הנבאשים. ועוד שאין ראוי לקדשי שמים להניחם שיפסדו, ובאה בו מצות השריפה ככונות שריפת קדשים טמאים. [מצוה פ"ג].
